כפי שכבר הבנתם מהכותרת, רשומה זו לא נכתבה על ידי בעלת הבלוג, כבי, אלא על ידי, דפנה אסיף, גם אֶם, גם סקפטית, אך בניגוד לכבי, לא דוקטור לביולוגיה, אלא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה. בכל זאת, כבר התרגלתי לחפש תשובות מבוססות לשאלות המעסיקות אותי במאגרים אקדמיים, וזה בדיוק מה שעשיתי זמן קצר לאחר שבתי, אז בת חודשיים, אובחנה עם ריפלוקס. ברשומה זו אשתף אתכם במה שגיליתי באותו חיפוש, הן מהזווית הרפואית והן מבחינת ההשלכות הפסיכולוגית, שעניינו אותי במיוחד, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אסיים במספר המלצות המבוססות על ניסיוני האישי.
ועכשיו, אחרי ההצגה העצמית, הרשו לי לפתוח בהתנצלות. רוב הסיכויים שהרשומה הזאת לא תגיע אליכם בזמן. הזמן, הוא ככל הנראה עד ארבעה חודשים מלידת תינוקכם, שבאם איתרע מזלכם, משתייך למיעוט של ילודים, שפשוט לא מפסיקים לבכות. המספרים המדויקים נעים בין 3 ל-28 אחוז מכלל הילודים (כאשר ההפרש נובע כנראה מקושי באבחנה), שעונים על "חוק ה-3", קרי בכי מתמשך שלא ניתן להרגיעו, במשך לפחות שלוש שעות, לפחות שלוש פעמים בשבוע, במשך לפחות שלושה שבועות, ובכך מתאימים לאבחנה של תסמונת הבכי הבלתי ניתן לניחום בילודים, הידועה יותר בשם "קוליק".
האם הסקפטית 